בניוזלטר המעולה אופטיקאי מדופלם של מתן זינגר, הוזכר השבוע פוסט שממש הרגיז אותי שהשווה את רמת הבשלות של ארגון פיתוח בAI לרכבים אוטונומיים (רמה 0 - אתה כותב קוד לבד, רמה 1-2 - סוג של קו-פיילוט, רמה 3 מתכנתים שמבקשים מאג'נטים לעשות דברים, ורמה 4-5 קופסה שחורה שמקבלת מטרות עסקיות ופולטת תוכנה) ולא יכולתי שלא לחשוב על מי הטמבל שהולך לשלם על כל מוצרי התוכנה החצי אפויים החדשים האלה, ואיך מוודאים שהדבר שיוצא מהמפעל האפל הזה הוא אשכרה שמיש למי שהולך להשתמש בו. כמובן, בהנחה שהתוכנה הזו מיוצרת עבור אנשים ולא כAPI רובסטי עבור מכונות. זה כבר סרט אחר.

ההשוואה דיברה על:

נגיד, כשכותבים תוכנה, אז במקביל לכתיבת הקוד והלוגיקה - כותבים טסטים - שאם הקוד עובר את הטסטים האלה (לדוגמה, אפשר להכניס משתמש לדטאבייס, או שאי אפשר לשלוח מייל בלי להכניס כתובת אימייל) אז הקוד נחשב "סבבה". בעיצוב אין לנו דברים כאלה. כן, יש כל מיני שטויות של נגישות, לחצנים גדולים מספיק לאצבעות שלנו וקונטרסט של צבע מול צבע מול גודל טקסט - אבל זה לא מתחיל לגרד את פני השטח של מה זה עיצוב שמיש וטוב.

מה הדבר הכי קרוב לזה שקרה? מטריאל דזיין של גוגל, שמאז 2012 כל האפליקציות נראות כמו אותו מוצר גנרי עם THEME אחר. לא משנה אם זה shadcn או מטריאל או כל פריימוורק אחר - הוא שם איזשהו EVAL בלתי נראה על העיצוב - אם זה משהו שאפשר לעשות בסיסטמה של מטריאל אז זה כנראה עיצוב טוב. זה היה התנ"ך של העיצוב במשך 15 שנה וכולנו היינו דתיים. ועכשיו LLM בקושי יודע לפלוט משהו שלא עובד לפי החוקי עיצוב האלה שגוגל \ טוויטר bootstrap ניסחו לפני 15 שנה.

אז מה הסיפור עם עיצוב ולמה כל כך קשה לקבוע אם הוא "עובד" או לא? אין לך ERROR בקומפיילר של פיגמה שאומר לך שהעיצוב לא שמיש. אין מבחן ברור להאם זה טוב או לא - יש רק הערכות גסות ותחושות בטן. ראיתי גם אפליקציות material עם UI נוראי שלא ברא השטן - אפילו שהם הקפידו על כל החוקים של גוגל. וזו קצת הסיבה למה כדי ליצור דברים מעניינים חייבים בנאדם רואה חושב ומרגיש שיסתכל על דברים ויהיה הזה שעורך ומאתגר את כל הפסולת שAI מייצר.

אבל אתם יודעים, אני בגדול בעד המכונות.